אני לא יודע כבר, מימני, משמאלי. שושנת הרוחות – מכזבת סביבי. שקרים מספרת קוביית הזכוכית. שקרים גם על כך שהינני כאן. גם בלי אהבה מרקיבה נשמתי, אולי גם למות כבר אני מוכן. * (23.06.13)

לשאוף את ריח הורד שבבושמו​​ מגרש פחד.

אזהרת טריגר: פגיעה עצמית. אבטיח לעולם לא תבין, את הרגש הזה. לא תבין איך אפשר כך לרצות. את הרגש שלי לעולם לא תכיר, איך אפשר עם הראש כך לפגוע בקיר? לראות בעיני רוחי איך אפול. חלקי גלולגולת וגם מעט טיח, כך בפשטות, יהרסו עוד שטיח. ואז יתנפץ הקרניום. CSF, מח וגם נוזלי דם, רסיסי עצם […]

עיר מקוללת, בקללת הבטחה. שמחה והתרגשות בפגישה בתוכה. עיר של אשליות, קשתות במדוכה. כשתצאי, תפרוץ מזרקה מתוכךָ. וכולה – מועקה.

עומד לצידך, קוביית זכוכית סביבי. נשמתי עטופה במהודק בקונדום. אינני מרגיש עוד אותך, אהובי. בלי יכולת לראות; בתוכי אין אור יום. אני לא יכול עוד לראות אחרים. להרגיש בערתם בניצוץ-להבה. לפרקים אני חש אך אודים אפורים. מנפשי נשארו רק נשלי אהבה. אל תניח לי לעמוד לבדי, גם אם את זאת בדיוק אבקש. אינני יכול עוד, […]

(ככל הנראה קיץ 2006, קצת לפני תקופת הקללה.) נזכרתי בו אתמול, כאשר התחלתי לעבוד על שיר חדש – ומזמן לא כתבתי ממש ככה, והשתדלתי ללטש. אפרסם אותו לכשאסיים. אני עדיין אוהבת את השיר הזה, ולמרות שקשה להסביר למה. הוא כנראה אחד המוצלחים שלי, לפחות מבחינת המקום ממנו הגיע, האופן בו נשאר, הדברים בהם נגע. זו […]