מחווה לאן רייס

שואף ונושף
כערפד עתיק יומין
את אווירתה של המאה
העשרים ואחת
שואף אותה בהקלה
ושעשוע
כי בני אדם
היו ועודם
חיות משעשעות
יצורים צמאי דם

מודעות פרסומת

להבעיר עצמך מהקיפאון

כאשר
כל יום הוא יום של קרבות
ואין ניצחון בסופו,
רק הפוגה.
עד למחר.

המלחמה נגד עצמי
לעולם לא תסתיים
כך אמר לי העולם.

גררתי את עצמי דרך פעולות.
עווית של חיוך על פני,
קרדום של שנאה בליבי.

מטאפורת המלחמה
להחלמה ונגד מחלות
חפרה אותי
והייתה למשקולת
אל שאול הדיכאון.

כל יום מבצעי
מרוקן את עצמי
מכל משאב למען
המאמץ המלחמתי.

מתרוקנים החיים
למלחמת חפירות,
במטחנת הבשר
של נפשי.

הפרעת דחק
בתר התעללותית
היא פצצה מתקתקת.
משחררת לאיטה
לתודעתי קורי רעל.

צפיתי כיצד הרגה כבר
את אהובתי הלוהבת
עד שלא יכלה עוד
לשאת את כאבה.

*
21.05.2018
*
vered we can do it

A pencil sketch of Vered Fireberger in "We can do it" pose.

פייסבוק

רשת חברתית
זה כאשר התחלנו
לתקשר זה עם זה
באמצעות בלוגים

במקום להפגש
כחיות הגונות
אנחנו שוכבים
מבודדים בכאבנו
כסא גלגלים וירטואלי
כסא גלגלים כה מדהים ונפלא
זה החופש שלי
כאוטיסט לא נורמלי
לתקשר עם האנושות

כ…
(קול גיחוך)

אחד האדם

צלילת עומק


משפחתי ברחה
מסיוט קומוניסטי
ממתחת מסך הברזל
לכלוב של זהב

ישראל
מקולוניה בריטית
לשחרור לכאורה
חירותנו קנינו בדם השואה

של חצי משפחתי
ואולי של יותר
המשפחה שלי שהגיעה
מעיירה באוקראינה
שממנה נותרו ילדות מעטות
שהנהיגו המשך של קשרים

מסורת של דורות,
נעלמה, נשחטה.

הדם שנשפך
שימש לקורבן
הגדול ביותר
שידע יהוה

שב עמו למולדת
יהוה נעתר
מכת בכורות
בעמו הוא קצר

בכורי ישראל
כתמיד נשארו
בני רועים
שמכרו את יוסף
בן רחל הנביאה

אכזרים כמותם,
שוכחים שוב ושוב
משאלה של מולדת
של עם חרב עולם
כי בכל זאת קוללנו
בקללה של עשיו

בחרבות של רובים
את אחינו הרגנו
ועדיין הורגים.

אז מזבח חדש
באש הרס יוקד
כשמקריב יעקב
את דודו ישמעל

ישראל
מזבח מוות עצום
לאל צמא הדם
של בקר האדם

יש דו-מיני בירושלים

ע"פ מנגינת השיר "יש לי חבר" של נעמי שמר


יש דו מיני בירושלים
יש לסביות ברמת אביב
יש טרנסיות בראש העין
וגם בגשר הזיו.

אצא להתחנגל,
עם כל ארץ ישראל,
עם דילדו גדול בתרמילי
ובערוב היום
בודאי אמצא מקום
להתכרבל עם א-מיני.

31.07.2018

אוטיסטית

כאשר אני
מאבדת יכולת דיבור
לא נותנים לי
לשתוק, למלא פי מים.

אני מתחילה
בהברות שבורות,
שורפת מנועים על
מילים בודדות.

ממשיכים לדבר,
ואני מבעירה
מנוע קיטור במשפטים,
במשוטים.

וספינת השיחה
מפליגה,
מקיפה העולם,
ואני?

החוב מדמי ישולם.

רעל הדרקון

אצבעותיי שוב ברעל טבלתי,
ואזכור כמה היה ממכר ומכאיב.
פעם בשמחה ויגון אל תוכו צללתי,
את צמאוני נוזל זה לעולם לא ישיב.

לא אתן לעצמי שוב ליפול אל הרעל,
ולא אדמה כי לסתרו בכוחי.
אחזיק את עצמי על כל צעד ושעל,
לא אתן לו שוב לחדור אל תוכי.

גל

זה מצחיק
שאתה ואני
עודנו רוכבים על
הגל שהתחיל עוד
כשהיית נשוי.
אני ואתה,
פונקציה.
פונקציית גל,
שעולה ויורדת,
במחזור סיבובי בו,
אנחנו כלואים,
לא שמים לב,
לתבנית.
לעיתים זה
אני, לעיתים זה
אתה. וזה לא משנה
שאנחנו שותקים ואחר
מתחבקים. ואחר
מתנשקים ברוך
ופתאום שוב,
חותכים.
ושותקים. כך
חושבים ישתפר
המצב. ולבטח נדע
מה נכון לעכשיו.
שוכחים שאני
ואתה רק
כלואים
בתוך גל.
די מספיק!
בו ביחד ניצור
התאבכות הורסת.
נבטל את מחזור השתיקה.
בוא נשבור את הגל.
לא בחוף בו נדחף
גל אל גל ובקצף
כך ממשיך
המחזור
בזעם.

רק פשוט ננסה רק להקשיב לים הפעם.

מחיר

"זה המחיר שניתן לתשלום"
רוקעות רגליי, לקול הד צעדיי.
"זה המחיר שאני משלמת"
ממלמלות עוד שפתי לבלי די.
"זה המחיר שעליי לשלם"
פועם ליבי, שוב ושוב,
בכאב מנסר, בגעגוע,
יחדיו לא נהיה, לא נשוב,
זאת כבר ברור וידוע.